הפוסט אינו מכיל ספוילרים מעבר למה שהתקציר של הסדרה נותן, אך כמובן יתייחס לכמה דברים במהלך הסדרה בהשתדלות מלאה בלא להרוס את החוויה לאף אחד שלא קרא.
המנגה נוצרה על ידי שתי בחורים חביבים, האיור נעשה על ידי נובוקי מינגישי (Nobuki Minegishi) והכתיבה נעשת על ידי גארון טסוצ'יה (Garon Tsuchiya) הם לא כל כך מוכרים מעבר לאולד בוי אבל יש פה ושם כמה מנגות שלהם שתורגמו אם תרצו אי פעם לחפש ולקרוא. המנגה עצמה פורסמה במגזין Weekly Manga Action בדמוגרפיית סיינן, תחת חברת ההפצה Futabasha. בין השנים 2006-2007 תורגמה המנגה במלואה על ידי חברת Dark Horse Comics. בשנת 2003 יצא סרט לייב אקשן קוריאני המבוסס על המנגה. בשנת 2013 רימייק לסרט הקוריאני ובעצם באופן עקיף, אדפטציה למנגה, יצא סרט אמריקאי בעל אותו השם שלא ממש זכה לביקורות טובות כמו הסרט והמנגה לפניו. שתי הסרטים הוקרנו בקולנוע בישראל סמוך ליציאתם בארץ המקור תחת השם 'שבעה צעדים'. בשנת 2007 זכתה בהמנגה בפרס אינסר (Eisner Award) האמריקאי בפרס המנגה הכי טובה לאותה שנה. אז אחרי קצת רקע, נזוז לביקורת.
גוטו שיניצ'י (Goto Shinichi) נחטף ונכלא למשך 10 שנים במקום לא ברור. התקשורת היחידה שלו עם החציון הייתה באמצעות טלווזיה קטנה שהייתה לו בחדר ובליחשושים והקולות ששמע מבעד לדלת אל מסדרונות הכלא. לאחר עשר שנים מוצא את עצמו גוטו מחוץ לכלא באופן פתאומי, ללא הסברים, סיבות או בכלל מי כלא אותו ולמה. אמנם עדיין באותה עיר טוקיו שבה חי לפני כן, גוטו מרגיש שהוא הגיע לעולם חדש. השינויים החברתיים והנפשיים שהוא והעולם עברו מוציא אותו מדעתו וגורם לחשוב רק על מטרה אחת, נקמה, למצוא ולהרוג את מי שאחראי לבדידות שהוא סבל במשך 10 שנים.
כמו שהתקציר מתאר הסיפור עוקב אחר גוטו, גיבור הסדרה שמנסה לחפש אחר האחראי שהרס את חייו וכמובן סיבה לכך. במהלך הסדרה גוטו משתדל להתעקלם "לעולם החדש" שאליו חזר, תוך חזרה לחברים וותיקים והיכרות עם אנשים חדשים שעלולים לעזור לו במטרה שלו. ופה אני רוצה להתמקד באחת משתי נקודות מרכזיות שהפריעו לי במהלך הסדרה כולה. כמו הרבה מנגות היום שאני מניח שלקחו השראה מכאן, יש כאן מותחן פסיכולוגי בין שתי הדמויות שמנסות להשיג את המטרה שלהם כמעט בכל מחיר, הצד הראשון הוא גוטו והצד השני הוא הבחור שכלא אותו. אני לא בטוח אם להגיד שככה היוצר גורם לנו להתייחס לזה אבל זה בערך מה שאני מסיק מזה, החברים שבעצם עומדים לצידם של כל אחד מהצדדים מורגשים יותר כמו כלי עזר של אחד מהם להשגת המטרה מאשר דמויות אנושיות, אין כמעט פיתוח באף אחד מהדמויות ולא חסר מהמגוון שיש להם, מעבר לדמות אחת במהלך הסדרה שמצליח לעשות איזה טיווסט מגניב אני לא חושב שחוץ מעזרה מסוימת לאחד הצדדים אף אחד מהדמויות לא מתפתחת בעצמה, אפשר לקחת אותה מההופעה הראשונה ועד האחרונה של בסדרה ולהשוואות ולראות שהיא אותו הדבר, רק עם קצת יותר מדי מקודם כי קצת התקדדמנו וגילנו דברים חדשים. מה שמשאיר אותו לדיון את גוטו, ואת הבחור השני, שאפשר לראות בצורה מאוד טובה את ההשקעה של היוצר בהם וכמובן את ההתפחות ששניהם מקבלים.
ההתפחות של גוטו בא לידי ביטוי בעיקר בדברים שהיה חסר לנו במהלך הכליאה, בניהם כמובן, נשים. גוטו עובר סוג של תהליך התבגרות מחודש והשלמת החוסר הזה שהוא היה מנותק מהעולם והקוראים בעצם מלווים אותו בתהליך הזה. אפשר להגיד שזה גם הביא השראה לשם הסדרה, אדם מבוגר שמתנהג כמו צעיר פרוע שרק רוצה להנות ולנצל את החיים. אחת התבטאיות של גוטו בחוסר נשים במהלך אותו התקופה מנוצל בצורה מאוד מגוונת לדעתי דרך הציור, בנות שיקראו את הסדרה אולי קצת לא יסכימו איתי וזה קצת ידחיק אותם אבל לדעתי זה רעיון ממש לא רע. מה שבעצם עשה פה המנגקה זה כאשר בחורה דיברה עם גוטו, רוב הדברים שהמנגקה צייר בפאנלים קטנים היו אזורים 'מיניים', חזה, ישבן, שפתיים, מותניים, ובעצם אפשר להגיד שראינו את הדברים האלו דרך העניים של גוטו ואיך שהוא מציג לנו את מה שהכי חסר לו באותו הרגע.עוד דגש חיובי למאייר המנגה, זה ההתפחות שלו תוך כדי היצירה. זה משהו שאני חושב שהרבה מעריצים אוהבים לעקוב ולראות אצל מנגקות בעלות סדרות ארוכות או בעלות הרבה כותרים, איך עם השנים הציור שלו משתנה לטובה וגורם לנו לראות משהו מאוד ייחודי אצל כל אחד ואחד מהם. מעבר לשינוי בהתנהגות ובאופי של גוטו במהלך הסדרה אנחנו גם רואים שינוי פיזי בו שמתבטא כמובן בעיקר בציור. אחד הדברים שנורא אהבתי כאן זה הרקעים, החושך והשימוש המועט בסקרין-טונס (החלקים האפורים במנגות) ובמקום זה להשתמש בהשחרה והצללה מעולה עם בדיוק אותו העט שהוא מצייר את הדמויות.
קרב המוחות כאן מתאפיין נורא בפועלות הדרסטיות שהדמויות עושות כאן כדי לקדם את המטרה שלהם, זה לא רק גוטו שמחליט לעשות מעשה נועז ומצליח להגיע עוד קצת לקראת זהותו של האויב שלו, אלא גם האויב שלו עושה מהלכים ממש לא צפויים. אני כקורא אמרתי לעצמי לא פעם, 'איך לעזאזל זה יתקדם מפה?'. הכותב ללא שום ספק השאיר אותי לא פעם מופתע במהלך העלילה, עד שהתקרבנו לסיום ושם אני ארצה להתייחס לנקודה השניה הרעה לזכות המנגה, שזה הסיום או יותר נכון ההכנה לסיום. כמו הרבה מאוד חלקים במנגה גם ההכנה לסיום שהתחילה בסוף הכרך הלפני אחרון מגיע בהפתעה, אבל לדעתי הפעם היא כבר לא כזאת לטובה, משהו קלישאתי שמרגיש כאילו המנגקה בעצמו לא בטוח לאן הוא רוצה לכוון את הסדרה הזאת, או שכל ההכנות שלו במהלך הסדרה די סיבכו לו את העניין והוא לא הצליח לחשוב איך לגמור את זה בצורה אחרת אלא אם הוא יכניס את אותו הטוויסט שלדעתי קצת הרס מכל מה שנבנה. הטוויסט אמנם ענה על לא מעט שאלות ששאלתי את עצמי במהלך הסדרה אבל זה הרגיש יותר כמו עיגול פינות כדי להגיד לגראנד פינאלה, שכבר היה יותר טוב ודי חזר למסלול שלו.למרות שתי הנקודות השליליות האלו בסדרה אני עדיין חושב שזאת סדרה מצוינת ששווה בדיקה, אם אתם אוהבים מותחנים, טיפה אקשן, פסיכולוגיה או בכלל אם קראתם 'מחברת המוות' או 'ילדי המאה ה-20' ואהבתם, אז זאת סדרה שבהחלט הייתי ממליץ לאנשים כמוכם. אז דיברתי על הדמויות, על הציור ועל העלילה ואני חושב שנגעתי בכל הנקודות שרציתי מבלי לספיילר יותר מדי ככה שכולם יכולו להנות מהקריאה ולרוץ ולקרוא את המנגה אחרי. מקווה שנהנתם לקרוא ואשמח לתגובות על המנגה ועל הביקורת הקצרה עצמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה